שורדים:קורונה

בשלהי מלחמה במגפה אשר הוכרזה כמאבק לאומי, הורגלנו לראות מדי יום דיווחים על קורבנות ומספר מתים, זקנים מאחורי גדרות, שילוט המזהיר מפני איסורים על תנועה במרחב ציבורי, מחסומים וארועי אכיפה משטרתית או צבאית, לפעמים אלימה, של המפרים הגבלות אלו. ובמדינה אשר בה ההשוואה ל״תקופות חשוכות״ חודרת לפרקים לכל מרחב של שיח ציבורי ואשר בה השואה ואלו ששרדו אותה הם נרטיב, או אפילו נכס מחולל זהות לאומית, הפרוייקט יצא לראות כיצד, או אם בכלל, השניים האלו - שואה וקורונה - נפגשים.
 

מעבר לזכרון הלאומי ומבעד לנרטיב שהוא מעצב, פרוייקט שורדים:קורונה של המכון לחקר ויזואלי יצא לראות מקרוב, הכי מקרוב שאפשר ובאופן בלתי אמצעי או מתווך, כיצד נראית מציאות של שורדי שואה בזמן מגפת הקורונה, במדינת ישראל של שנת 2021, כאן ועכשיו, ואולי רגע לפני שמאוחר מדי.

​

באופן פרטני ופרונטלי, אחד על אחד ומסכה מול מסכה, כארבעים מתנדבים מכל רחבי הארץ חברו לכארבעים שורדי שואה. במשך חודשיים וכשהם מצויידים במצלמות ועם הכשרה בסיסית של חקר ויזואלי יצאו המתנדבים לראות ולהראות לשורדי השואה את המפגש הזה בו עבר וזכרון חוברים להווה ולמציאות.

​

ביחד - המצלמות, השורדים והמלווים אותם, יצאו לחשוף כיצד נראית מציאות של שורדי שואה בזמן מגפה. האם ההתמודדות העכשווית מציפה או משחזרת זכרונות ילדות בזמן מלחמת העולם השנייה? האם, ועד כמה, הזכרונות הללו מעצבים, אולי אפילו מייצרים עבורם את החוויה שלהם העכשווית, בהווה? ובכלל, האם בדידות של ניצול שואה שונה מבדידות באשר היא? מה בין בדידות לבידוד? האם פחד מוות של שורד שואה מפחידה יותר מפחד, ממוות של כל אחד אחר? מה זה אומר להיות שוב אוכלוסיה בסיכון, מיהו אויב, מהו בית, ומה בין מקלט לכלא? האם מדינה היא בית, בית זה לאום ומהי אחריו של ממשלה לבטחון ולחיי אזרחיה? מה זה אומר להיות דור שני, לגונן על הילדים או להקריב עבורם, והאם אנחנו שומרים על שורדי שואה כסבים וסבות שלנו, דור המייסדים הפרטי שלנו, או כנרטיב לאומי שאסור לנו לאבד?

​

השורדים הונחו לצלם בעצמם, באמצעות טלפונים ניידים או טבלטים, וחרף קאטרקט וידיים רועדות, כסאות גלגלים או מגבלות זכרון. המלווים שלהם בחקר ענו להם בתמונות משלהם, אשר הם צילמו, ואשר שיקפו, הנכיחו עבור השורדים את מה שהם לא ראו, אולי בחרו שלא לראות. כך, ובחסות המצלמה, נוצר דיאלוג - רבוד ומשמעותי, לעיתים לא פשוט, אשר מיקד והביא לחזית התמונה סוגיות רלוונטיות, קולקטיביות ועכשוויות. בחסות המצלמה, נוצר דיאלוג שהתחיל בין איש לעצמו, אבל שהוא מהדהד ונוגע, מפגיש, ומזמין לתוכו את כולנו - כאנשים, כל אחד עם הסיפור שלו, אבל גם כאומה אשר נרטיב השואה הוא לא רק העבר שלה, אלא גם מעצב הזהות שלה, בהווה, ובעתיד.