אנחנו חברת רשת. אנחנו מחוברים זה לזה ברשתות מסועפות של כבלים אופטים, קווי תקשורת, שרשורים וירטואלים כמו גם בשרשראות של חומצות אמינו, פתילי חלבון שמחברים אותנו זה לזה - ללא הבדל של דת, מין, צבע, לאום, גיל, או מיקום גיאוגרפי. 

​

וירוס הקורונה תפס אותנו בין לבין, גם וגם - והוא מתפשט בקרבנו, מנהל אותנו, עושה שמות במרקם האנושי שלנו, הוירטואלי והפיסיולוגי. וכמו זו שמחוצה לנו, כמו זו שבתוכינו, הויראליות של הקורונה אולי היא בלתי נראית, לא תמיד התסמינים ברורים, לא תמיד קל לנו להבחין בוירוס הזה. אבל הסימנים שהוא מותיר בנו, כפרטים וכחברה, הם עבורינו הראייה לקיומו. מלשון לראות. 

​

״ויראלי - חקר ויזואלי של מגפה״, היא תערוכה של חקר ויזואלי, גלובלי, המתחקה אחרי הסממנים החזותיים - אלו שאפשר לראות - של הויראליות שמטלטלת אותנו בימים אלו - כפרטים, כחברה, כתרבות, כאנושות. 

​

איך נראה הסיפור הזה, הכי גדול של האנושות במאה האחרונה? איך נראה, מצד אחד סיפור שהוא כל כך אישי ופרטני, ברמת התא הביולוגי של כל אחד ואחד מאיתנו - ומצד שני, חוצה גבולות, ימים וארצות, יבשות שלמות, כפר גלובלי אחד? איך נראות קהילות אנושיות וקהילות של וירוסים שחוברות יחד? איך נראית אנושות שמחד קשורה ביחד בלתי ניתן לריסון, ומאידך - מתכנסת, מתבודדת, שומרת מרחק ונגיעה? איך נראה הכולנו לבד וכל אחד ביחד הזה? ומה, הכי חשוב - אפשר ללמוד מכל זה? יצאנו לבדוק. לא מטושים ומבחנות. רק מצלמה ועדשות. זו ערכת הבדיקה שלנו. ויש לנו מספיק לכולם. 

​

״ויראלי - חקר ויזואלי של מגפה״ - היא תערוכת הסוציולוגיה ויזואלית הראשונה בעולם שהיא וירטואלית, שיתופית, גלובלית. תצלומים של כל העולם, מכל העולם - של מבוגרים, ילדים, בארצות שונות, במקומות שונים, שמאמינים באלוהים כזה או אחר, ושקוראים לו בשפות בשלל לשונות, עם גוונים שונים של צבע עור, או של הכיסוי שלו, מתוך מגדרים או מאחורי גדרות, כל מה שהופך אותנו לאנשים, ואנושות - באשר היא, ובשלהי התפשטות ויראלית.